יש ימים שפשוט שווים שנספר עליהם, זה מרגיש כמו דיגדוג כזה בבטן, הרגשה של חוויה שרוצה לצאת החוצה. משהו שם היה שונה מהרגיל, הצחיק, הלחיץ, ריגש, הכעיס – משהו שבר שיגרה. ימים כאלה בטוח יכנסו לדיוור שלי.
אבל היום לא היה יום כזה. היום היה יום רגיל לגמרי (מינוס אזעקה בלילה, אני מתעקשת שלא לקרוא לזה שגרה). בקיצור, עוד יום כמו כל שאר הימים שלנו. ילדים, עבודה, אוכל (ואז עוד אוכל ועוד אוכל ועוד אוכל) וביום שכזה – מה כבר יש לי לספר?! אין לי שום דבר לשתף. נכון?
לא נכון! אלו הימים הכי טובים.
השגרה שלנו יכולה להיות מכרה זהב של תוכן וסיפורים שאחרים יכולים להתחבר אליהם. מתוך היום-יום שלנו נוצר החיבור עם הקהל, האותנטיות וההזדהות.
סטוריטלינג זו אסטרטגיה
אחת מהשאלות שעלו בתחילת החודש באתגר הניוזלטר של סיוון ושלי, תפסה אותי יותר מכל השאר, היא לא מדברת על אסטרטגיה או טכניקה, היא פשוט מעלה חשש כל כך טהור ובסיסי ואמיתי – “ומה אם אני לא יודעת לכתוב?” ואמנם השארתי לסיוון, אשת התוכן, לענות על זה אבל יש לי גם מה להוסיף.
אנחנו נולדים מספרי סיפורים, זה קורה בשיחות היום יום שלנו, בשיחה עם חברה, במענה לפוסט בפייסבוק או בתגובה לסטורי באינסטגרם. אנחנו כל הזמן מספרים על מי אנחנו ומה החוויות שלנו ומה עשינו, אכלנו, שתינו, ראינו, מה הילד אמר ואיזה נזק הכלב עשה הפעם. אבל אנחנו לא מתייחסים לזה כסיפור.
אז הצעד הראשון שלנו יהיה לפקוח עיניים ולפתוח אוזניים ולנסות להיות קצת יותר במודעות לדברים שקורים אצלנו וסביבנו.
המטרה שלנו בסטוריטלינג זה להציג סיטואציה שהקהל שלנו יכול לראות את עצמו בתוכה ולהרגיש את מה שאנחנו הרגשנו באותו הרגע. סיפורים הם המקום שבו הקהל שלנו פוגש אותנו באמת.
הצעד השני שלנו יהיה לחבר את אותו סיפור אל הערכים שלנו כמותג, וכמה שיותר פשוט יותר טוב.
יש לנו יותר דברים משותפים עם הקהל שלנו ממה שאולי אנחנו נוטים לחשוב – איך שתית את הקפה שלך הבוקר? (אפשר לדבר על שגרת בוקר או אולי על ייחודיות) הצלחת להזיז את עצמך לאימון? (על כמה קשה זה להתמיד) וכמה זמן לקח לך לחזור לישון אחרי הריצה לממ”ד? (אני עדיין עייפה, ויכולה לדבר על כמה זה חשוב לאפשר לעצמנו לקחת הפסקה או אולי על איך להתמודד עם בלת”מים). כמעט כל סיפור וכל חוויה נוכל לחבר לערכים שלנו.
הסיפור הנכון בזמן הנכון יחבר אלינו את הקהל הנכון, יבדל אותנו מכל השאר, יתן לקהל שלנו את הסיבה האמיתית, תחושת הבטן הזו, שבגללה הם ירצו לבחור אותנו ולא אחרים.
והסיפורים האלה הם ממש ממש בהישג היד שלנו.
אבל… “מה אם אני לא יודעת לכתוב?”
הדבר המרכזי שאני ארצה שתזכרי בשלב הזה הוא שככל שתכתבי יותר סיפורים ככה את תצברי ביטחון ותשתפרי בזה יותר. מעצבן, אני יודעת. אבל זה גם יעזור לך להבין מה הסיפורים שאת רוצה לספר.
וביותר פרקטי? תתחילי עם הסיפור שלך.
מה עשית כדי להגיע למקום שבו את נמצאת עכשיו?
מה היה האירוע המכונן? נקודת המפנה שלך?
מה עזר לך בדרך?
וכדי שיהיה לך קצת יותר ברור איך לבנות את הסיפור ניעזר בחבר קרוב ואהוב שיצא לו כבר לספר סיפור אחד או שניים – דיסני.
לדיסני יש מבנה קבוע לסיפורים שלהם והוא נראה כך:
הָיֹה הָיָה…
בכל יום…
אבל יום אחד…
בגלל זה…
ובגלל זה…
ובגלל זה…
עד שלבסוף…
ומאז…
היה היתה ילדה בשם מואנה.
בכל יום היא הסתובבה לה באי שלה, חלמה על האוקיינוס, אכלה קוקוסים ועצבנה את אבא שלה.
אבל יום אחד התחילו להתקבל תלונות מתושבי האי על כך שהיבול שלהם משחיר ואין דגים בשונית.
בגלל זה מואנה החליטה שצריך לדוג מחוץ לשונית וזה הכעיס את אבא שלה.
ובגלל זה סבתא שלה גילתה לה שזו בכלל הקללה של טפיטי, שמאווי גנב את הלב שלה.
ובגלל זה מואנה חייבת לשוט באוקיינוס ולהשיב את הלב של טפיטי. האוקיינוס בחר בה.
עד שלבסוף היא לקחה סירה ויצאה לאוקיינוס מצאה את מאווי, ויחד הם השיבו את הלב של טפיטי והצילו את האי.
ומאז יש קוקוסים בשפע לכולם. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. סוף.
את יכולה להכניס למבנה כל סיפור – רקע, אווירה, נקודת מפנה, טוויסט בעלילה, רגע שיא, וסוף טוב.
והצעד השלישי בסיפור שלנו הוא לחשוב עם איזו הרגשה את רוצה להשאיר את הקוראים שלך: לעודד אותם? להפיג את הפחדים שלהם? להצדיק את הקושי שלהם? לאשר את המחשבות שלהם? (לחסל את האויבים?).
ובעיקר לא לשכוח להעביר את המסר שלך ואת מה שהסיפור שלך בא ללמד אותנו.
מחכה לשמוע את מה שיש לך לספר.
