אני זוכרת את מלחמת המפרץ כחוויה מצחיקה. אני לא זוכרת פחד או לחץ למרות ששכלתנית אני בטוחה שהם נכחו שם. אני זוכרת שקישטנו את הקופסאות של מסיכות האב"כ והלכנו איתן לכל מקום, אני זוכרת את הלילה הראשון של המלחמה הייתי בת 6 וישנתי אצל בת דודה שלי והיה כייף. אני זוכרת גם את הניילונים על החלונות, מפוח, אטרופין, תחנות פיקוד העורף, נחש צפע.
ועדיין, אני לא זוכרת פחד.
איך עובד הזיכרון שלנו?
זיכרון הוא בעצם היכולת שלנו לשמור מידע ואז לחזור ולהשתמש בו. פרופ' יורם יובל אומר שהתפקיד של הזיכרון הוא לזכור דווקא את העתיד. לשפר את השרידות שלנו לפי הניסיון שלנו מהעבר. אז אולי הניסיון הזה מהעבר הביא אותי להפוך את האזעקות לאירועי יצירה עם הילדים שלי? אולי.
כשקורה לנו משהו החוויה הזו עוברת אל הזיכרון לטווח קצר, כמו תחנת ביניים. משם הוא יכול לחלוף או להישכח והוא יכול גם לעבור הלאה אל תוך הזיכרון לטווח הארוך.
העניין הוא שכל הזמן קורים לנו דברים, אנחנו כל הזמן קולטות דברים מהסביבה או חושבות על דברים והמוח לא יודע מה מהם חשוב ומה לא ואז לפעמים נוצר מצב שבו אנחנו זוכרות פרטי מידע לא הכי חשובים או שוכחות דברים משמעותיים יותר (כמו כמה כואב זה ללדת).
אנחנו זוכרות חוויות, וזוכרות איך זה אמור להרגיש או איך אנחנו אמורות להרגיש, זוכרות טעמים ואיפה היינו באותו היום ובעיקר זוכרות את מה שהמשכנו לספר או תיעדנו. כי המוח הזה שלנו הוא לא יודע מה באמת חשוב, אז הוא "אומר" לנו – אם זה באמת חשוב תמשיכי לדבר על זה, אז אני כבר אבין שזה זיכרון שאני לא אמור למחוק.
הָאִישׁ מֵהָרַדְיוֹ הִמְשִׁיךְ, קָרָא שֵׁם וְעוֹד שֵׁם,
גַּם בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי זֶה, וְזֶה שֶׁאַחֲרָיו.
חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה מְשַׁעֲמֵם, הָיִיתִי בֶּן חָמֵשׁ.
רָצִיתִי לְשַׂחֵק עִם אַבָּא בַּכַּדּוּר הַכָּחֹל הֶחָדָשׁ שֶׁקִּבַּלְתִּי.
שָׁמַעְתִּי בּוּמִים חַלָּשִׁים, אַבָּא אָמַר שֶׁהֵם מַגִּיעִים מֵרָחוֹק
וְשֶׁאֲנִי לֹא צָרִיךְ לְפַחֵד, אָז זֶה מָה שֶׁעָשִׂיתִי,
וְחָלַמְתִּי עַל טֵרוֹרִיסְטִים שֶׁמַּגִּיעִים הַבַּיְתָה וּמְחַפְּשִׂים אוֹתָנוּ.
אִמָּא הֵבִיאָה לִי כּוֹס חָלָב חַם, וְאָז הַכֹּל הָיָה פָּשׁוּט בְּסֵדֶר.
עַכְשָׁו הַבֵּן שֶׁלִּי שׁוֹאֵל אוֹתִי עַל הַבּוּמִים, וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ לֹא לְפַחֵד, הֵם רְחוֹקִים מִכָּאן.
קָנִיתִי לוֹ כַּדּוּר כָּחֹל וַאֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקִים בְּיַחַד בֶּחָצֵר מֵאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אֶת הָרַדְיוֹ וְאֶת רְשִׁימַת הַשֵּׁמוֹת הַנּוֹסָפִים,
וְהַכֹּל יִהְיֶה פָּשׁוּט בְּסֵדֶר.
(ילדות פשוטה, חגי פרץ)
רובנו זוכרות את השואה כזיכרון סמנטי, פריטי מידע שסיפרו לנו עליהם ולימדו אותנו. זיכרון של מושגים. לא חווינו את השואה ישירות על בשרנו אבל אנחנו זוכרות אותה, יודעות מה קרה שם ואפילו נשבענו שלא לשכוח.
ואז הגיע אוקטובר ויצר לנו זיכרון דומה-שונה. זיכרון אפיזודי הוא זיכרון שנובע מאירוע מסויים, ואילו פרטים אנחנו נזכור ממנו תלוי בהקשרים שאנחנו עושות – איפה ישבנו, מה ראינו במסך הטלפון כשהתעוררנו, מה אמרנו, מה שמענו.
אני ממש לא חוקרת מוח וכל מה שאני יודעת בנושא זה בעיקר משיטוט בגוגל, אבל זה מרגיש לי שהיום כל האפיזודות שלנו כבר התערבבו עם המון פרטי מידע סמנטים ואינסוף סיפורים ששמענו. אנחנו יודעות איך אנחנו אמורות להרגיש כי יש לנו כבר היסטוריה ארוכה של ימי זיכרון, וזה מרגיש שונה. ואני מניחה שבעוד כמה שנים אנחנו נדע היטב לספר על יום הזיכרון הראשון אחרי השבעה באוקטובר.
